רבות דובר על הדור שלי. בני העשרה, המובטלים לעתיד, השיכורים, העצלנים, המסוממים ויש אפילו אומרים טיפשים.
בתוך כל העדר הטיפשי הזה של ההאשמות יש גם אשמה מאוד גדולה למדינה. הרבה שנים שכל שר חינוך בין אם הוא מהעבודה, ליכוד או קדימה מנסים לשים את חותמם על ידי תוכנית "מהפכנית". וכרגיל אחרי שנתיים שוב בחירות ושוב השר הולך ושר נוסף מנסה לעשות משהו מהפכני. בעצם אנחנו תקועים בתוך מחזור בלתי נגמר של כאילו תוכניות עם כאילו שינוי. המשך »
יש אנשים שלא כל כך יאהבו את מה שאני הולך לכתוב פה, לאנשים האלה אני יכול רק להגיד לחשוב טוב על הדברים, ובעיקר לחשוב אם הם באמת שמאלנים ובאמת ציוניים. בכל אופן הדברים הם כמובן דעתי האישית בלבד.
מאז שחר דרכה התנועה הציונית, בדגש על הקצוות השמאליים שלה, נטתה להתעלם מהערבים בארץ ישראל. לא מתוך כוונת זדון או מתוך רצון להדיר – אלא רק בגלל שהציונות הייתה תנועה שמאד עסוקה בעצמה ופחות קשובה לאחר. בתקופות מאוחרות יותר נכנסו שיקולי ביטחון, פטרנליזם חברתי ופוליטיקה קטנה למשוואה, ובעצם הערבים בישראל מודרו כמעט לחלוטין מהמפעל הציוני, וחלקם החל גם במידה גוברת והולכת להדיר את עצמם ממנו.
שלא תשלו את עצמכם. אם ערביי ישראל היו רוצים – מחר המדינה הזאת הייתה יכולה לעצור מלכת. מי בונה את הכבישים? מי מאייש את משרות השירות בבתי החולים? מי מגנן, מנקה, נוהג, מבשל, משפץ ומתקין? ערבים – ולא רק – גם רופאים ועורכי דין ותעשיינים וחקלאים, בעצם בכל שדרות החברה שלנו נמצא אותם, ובהרבה שדרות הם בכלל הרוב המוחלט. המשך »
במזל טוב ולאחר שבועות של נסיון הצלחתי לקרוא את הספרון הכחול. למעשה זוהי פעם ראשונה שאני רואה משהו שדומה לתפיסת העולם שלי.
האם ייתכן שסוף סוף אפשר לחזור לדבר על אידיאלים של מדינה בלי להתבייש? האם יכול להיות שיש עוד אנשים שמאמינים שכולם צריכים לתרום ושחשוב יותר להשקיע בעתיד אמיתי שכולל עוד כמה מדינות מסביב? שייתכן שיש מקומות יותר נכונים להשקיע את הכסף שמחולט מאיתנו כל חודש עבור מיסי מדינה וחוזר לא אלינו? המשך »
תא הקיבוצים בשמאל הלאומי, שאני גאה להיות חלק ממנו, קם במיוחד בשביל ליצור מקום שבו כולנו יכולים לדבר, להתווכח וללמוד על העתיד שאנחנו רוצים ליצור במדינה הזאת. להחזיר את הקיבוצים אל השמאל – ואת השמאל למפה הפוליטית, במקום אותם ביטויים עצובים של שמאל שנמצאים שם עכשיו.
אני מגיעה מארצם של הנפילים, מהקיבוץ של חזן ושל בנטוב, של אממה רון, מאותה קבוצה שקמה ועשתה ציונות במו ידיה. בתור ילדה אני זוכרת את אחיותיי לובשות את החולצה הכחולה, ויוצאות לצומת יחד עם המק"קים (מדריכי קן קיבוצי) כדי להפגין. לבושה בחולצה של נוער מרצ ומרגישה הכי גאה בעולם, כשבכל מערכת בחירות הקיבוץ היה כמרקחה, אנשי העבודה מתווכחים עם אנשי מרצ, ועל הסילו של הקיבוץ כתבו בענק "רק ברק!". כל זה היה שם.
"שמאל? מה זה שמאל? יש דבר כזה עוד…?"
איפה שהוא לפני או אחרי מלחמת לבנון השנייה, כאשר היינו בסיום הצבא פתאום קיבלנו "סטירת לחי". גם מי מאיתנו שהיה בתנועה והלך כל שנה לכיכר, פתאום כבר לא בטוח שהוא שמאלני… כל כך כעסנו! זאת כבר לא הייתה מלחמה רחוקה או פיגועים ששומעים עליהם בטלוויזיה או הרדיו. פתאום זה ממש פה!. הבנים שלנו עוד בצבא וגם חלק מהבנות, קטיושות שורקות מעל הראש ואחת אפילו נופלת בקיבוץ. חברים שעוד חודשיים היו אמורים להשתחרר כבר לא יחזרו, "ויונתן כבר לא.." פתאום אני מוצאת את עצמי בהלם, חסרת אונים, מלאה בכעס, מחפשת אשמים… אני הופכת להיות יותר ימנית וקיצונית מכולם, לא מכירה את עצמי יותר. מרגישה שאבדה לי הדרך…
כבר לפני חצי שנה שמעתי על הנביטה של תנועה חדשה בנוף הפוליטי-חברתי של ארצנו הקטנטונת. התעניינתי. אני מודה שלא יותר מידי. אומנם התחלתי לקרוא את המסמך שהגיע אליי אבל 112 העמודים שבו התישו אותי – אני צריכה ריטלין בשביל לקרוא 112 עמודים ממסך המחשב ולא הרגשתי צורך להשקיע כדור כזה בעניין. מאז זרמו הרבה מיילים בתיבה שלי, סטאטוסים בדף הפייסבוק שלי וספרים על מדף השירותים שלי.
בזמן הזה שעבר הרגשתי צורך לעשות דברים - יצאתי להפגנות, פרסמתי דעות והגבתי על תגובות. אבל עשיתי את זה בשמי. בשם בחורה שאכפת לה ונמאס לה ורוצה שינוי. פחדתי להשתייך למשהו או מישהו שאני לא לגמרי מאמינה בצדקת דרכו ודעתו. הלכתי להפגנות עם שלטים שעשיתי בבית, כאלו שיעבירו את המסר שאני רוצה שיעבור המשך »
כמו כולם, גם אני התרגשתי מאוד מקריאת הספרון הכחול. הוא הצית בי משהו שכבר 4 חודשים אני לא מצליחה לכבות.
לא עשיתי שנת שירות, לא הייתי חברה בתנועת נוער וגם לא התנדבתי במד"א בתיכון. בצבא בחרתי בתפקיד שיוכל לתרום לי הכי הרבה ולא להיפך. גם החברים שלי כאלה, וגם החברים של החברים שלי כאלה.
ובכן, למה הצטרפתי לשמאל הלאומי? למה דווקא התנועה הזו גרמה לי לקום מהכורסה?
כמו כולם, גם אני התרגשתי מאוד מקריאת הספרון הכחול. הוא הצית בי משהו שכבר 4 חודשים אני לא מצליחה לכבות. באותו יום שסיימתי לקרוא את הספרון, כבר יצרתי קשר עם תא השמאל הלאומי בבאר שבע והיום אני גאה לומר שאני חלק פעיל בו. המשך »
"לאן אתה הולך? לשיעור הפרטי באנגלית?" שאלה אותי אחותי. הלכתי לקניון לקנות לה מתנה קטנה מיוחדת, במקרה שעברה את הטסט שעשתה היום.
"אולי, יש לי כמה סידורים", עניתי בנימה בלתי מתחייבת ובלתי משכנעת. בנוסף למתנה תכננתי לאסוף את הספרון הכחול של השמאל הלאומי, רק כדי שיהיה לי ואוכל לקרוא בו בחדר ולא רק במחשב שבסלון.
כיוון שהיום יום מאוד חם שתיתי שתי כוסות מים ויצאתי לתחנת האוטובוס. כל ההליכה חשבתי לעצמי על פיסת הבד על ראשי, המכונה "כיפה סרוגה".
"כל המאמין שלא ניתן לשנות את ההיסטוריה, מעולם לא ניסה לכתוב את ספר הזיכרונות שלו" (דוד בן גוריון)
אני גיא עמרני, בן 24.9, מפתח תקווה.
זכיתי להיוולד לשני הורים שאני לומד להעריך ולכבד יותר מיום ליום – אנשים טובים מאוד באמונותיהם ותפיסותיהם, פשוטים במעשיהם, עיסוקיהם ובדבריהם, ישרים בדרכם ובחינוך אותו הם מעניקים ולמרות הכל – שונים לעיתים בדעותיהם הפוליטיות והבתים שמהם הגיעו – הם פיתחו בי את החשיבה הביקורתית.
כור ההיתוך הפוליטי במפגשים המשפחתיים, בין "ליכוד" ו"מערך", יצר עבורי כר פורה להגדרה ולהתבוננות עצמית כשם שעשו החיים במשפחתי – חילונית בעלת קצוות מסורתיים. ההיכרות והכיבוד של הצדדים הימניים והדתיים במשפחתי, לא נופלות מהקריאות אליהן אני מצטרף – לסיים את הסכסוך ההיסטורי, באמצעות יצירת ההפרדה המתבקשת בין שני העמים שתאפשר הגדרה עצמית לכל עם, תוך דאגה מרובה להישארות העם שלי –דמוקרטי ויהודי באמצעות ויתורים אמיצים ומושכלים משני הצדדים יחד. המשך »
אדישות, אוזלת יד ואין אונות הן התכונות המאפיינות את בני גילי. המשפטים השגורים בפינו הם : זה לא ילך, זה נורא קשה, המצב מסובך מדי ועוד מיני הסברים ללמה עדיף להישאר על הספה, לצפות בתכנית ביס מקס, להרים את האייפון ולהזמין טייק-אווי מג’ירף, כי הג’וינט הזה הביא לנו את המאנצ’
בשנות ה50 סבא שלי עלה לארץ מארגנטינה. הוא היה פעיל בסוכנות היהודית ועודד עשרות בני נוער ומבוגרים לעלות לארץ ישראל. יחד עם חבריו הקימו את קיבוץ בחן והתיישבו במדינה הציונית הצעירה. העתיד נראה מבטיח לאותם יהודים רדופים מארצות הגולה. לא היה קל פה בישראל. אבל האידיאולוגיה חיזקה את רוחם.
סבא שלי היום בן 75. עדיין עובד כסוכן נסיעות בבן יהודה שבתל אביב. כל צהריים יושב עם חבריו לאכול, ולשתות קפה של צהריים. חבורה עייפה ומאוכזבת עם אספרסו קצר ועוגייה בצד, ממלמלים חרש "טעינו", "היינו צריכים להישאר שם"… חמיצות מכה בליבי לשמע המילים הללו… המשך »
ההפגנה תפסה אותי לא מוכנה. ציפיתי להפגנת שמאל סטנדרטית – מתבכיינת, מתנצלת ומתרפקת על העבר. מצאתי שירים ודגלי ישראל ושורה של דוברים ודוברות אמיצים שהחליטו לומר בגלוי את מה שרבים מאיתנו חושבים, וכבר נואשו מלומר. זו הייתה הפעם הראשונה מזה זמן רב שהרגשתי בנוח לשיר את "התקווה" בקול רם.
תום יוגב מתא ירושלים של השמאל הלאומי
העם היהודי אוהב, כידוע, לדאוג. ובתוך העם הזה קיים תת-זן חרד במיוחד, המכונה בספרות העממית – פולניות.
אל תת הזן הזה מזמן כבר לא משתייכות אך ורק יוצאות אותה מדינה מיתית ידועה לשמצה (להלן, "פולין"), אלא נמנים ונמנות עמו יהודים ויהודיות מכל קצווי תבל, שנהנים לתבל את חייהם בקמצוץ פניקה כל אימת שאלה נדמים טובים מדי (רחמנא לצלן).
אודה ולא אבוש – אף אני נמנית עם גזע קלוקל זה. ומשום שאני מודעת למוטציה הגנטית הזו שאני נושאת, איני מנסה אפילו להדחיק את הפניקה שממשלת הסרק הנוכחית מעוררת בכל אדם שמנת המשכל שלו גבוהה מזו של החסה בשטחים. הפניקה שהתעוררה באותה ירייה לפני חמש-עשרה שנים, כשהייתי צעירה מכדי להבין את משמעותה, ונכנסה לתרדמה עמוקה מאז. ובכל זאת – אם הפניקה הייתה בתרדמה, מדוע היא התעוררה אצלי דווקא עכשיו? המשך »
מצב בו מעמד הביניים הולך ונעלם הוא מצב בו אי אפשר לקיים מדינה דמוקרטית. בחברה רווית שונויות כמו ישראל הוא הסיכוי היחידי ליצור סדר יום משותף
המשפט הזה יהיה המשפט האחרון בו אני הולך על עצמי, כי העיקר הוא למה השמאל הלאומי משרת את טובת הכלל, ולא למה בחרתי להשתייך אליו. קיימות שתי בעיות בציבוריות הפוליטית הישראלית. הראשונה היא העיסוק מתמשך בצדק בלתי ניתן להשגה. לעתים מדובר בצדק שלנו ולעתים מדובר בצדק של שכנינו ואף אויבינו בחלק מהמקרים. השניה היא שההגדרה היחידה על פיה מתחלקת המפה הפוליטית היא סוגיית היחס לפלסטינים.
עם פרוץ האינתיפאדה בדצמבר 1987 נגוז חלום ארץ ישראל השלמה. עם פרוץ אינתיפאדת אל אקצא בסוף ספטמבר 2000 נגוז חלום השלום עם הפלסטינים. המשך »
אני בשמאל הלאומי מהרבה סיבות. אני בשמאל הלאומי כי אני חושב שמה שהימין עושה למדינה שלנו יהפוך בסוף לנזק שאי אפשר לתקן. אני בשמאל הלאומי כי אני רוצה שאנחנו, כמדינה, נוכל להסתכל על עצמנו במראה עוד עשר, עשרים שנה. אני בשמאל הלאומי כי אני חושב שישראל יכולה להיות חברת מופת שאין כמוה. אני בשמאל הלאומי כי אני יודע שזה אולי גס, קצת מחרחר מלחמה, קצת מדיר – אבל אני גם יודע שעד כמה ששפה מבנה מציאות, מציאות מבנה מציאות טוב הרבה יותר. אני בשמאל הלאומי כי אף אחד אחר לא עושה רושם של המיזוג הנכון בין ערכים לבין פרקטיקה שמחוברת למציאות. המשך »
ניסיתי לאחרונה להצטרף לשמאל הלאומי אבל לא הצלחתי כי אין אל מה להצטרף. השמאל הלאומי הוא בינתיים רק טקסט.
נעם ברקוביץ'
איני מזלזל, חו"ח. עצם העובדה שטקסט הצליח לחולל עניין ולמשוך תשומת לב, מצביעה על סימני חיות של השמאל הישראלי ונוסכת תקווה לבאות, ועל כך מגיעה תודה לשמואל הספרי ולאלדד יניב.
אשמח אם הטקסט הזה יצמיח תנועת המונים שתגשים את כל התקוות, ועל רקע זה אבקש להעלות כמה הערות:
1. הטקסט המכונן של השמאל הלאומי הוא תמהיל של הגיג ספרותי ומניפסט פוליטי. זה אולי נועז קונספטואלית אבל רעוע רעיונית. עמימות פוליטית היא קוטל עשבים המשך »
את הטקסט הבא שלחתי לחברי לפני 3 חודשים לאחר שקראתי את המניפסט.
דניאל שלגי
חברים יקרים,
אינני יודע איך קרה שכבר כמה שבועות או חודשים מסתובב לו מסמך חשוב מעין כמוהו, שאולי (בתקווה רבה) ישנה או יתחיל שינוי לעתיד הארץ הזו, ואני לא קראתי אותו, ואפילו לא שמעתי עליו.
אתמול סוף סוף שמעתי עליו. וביקשתי משרון ארדה (חברה שהיא אחת מראשוני היוזמה) לקבל עותק שלו. קראתי בו עד 03:00 לפנות בוקר, למרות שכותביו מציעים לקרוא אותו מקטע מקטע כמו "טאפאס". אני קראתי בשקיקה. אני לא מסכים עם כל מילה, יש לי חילוקי דיעות כאלו ואחרים. אולם אני מתרגש. כבר תקופה ארוכה שאני חושב לפתוח בלוג (אתר אינטרנט) שידבר על העתיד שלנו, על העוולות שאנו גורמים, על הרעיונות לפתרונות שאפשר ליישם על מנת שיהיה עתיד טוב יותר. על איך הפכנו אנו לכאלה, ואיך אפשר לשנות. כי כן, אנחנו יכולים (ותודה לברק אובמה). המשך »
השאלה הנכונה היא למה לי פוליטיקה עכשיו? "קריסטל, השתגעת? הרי כל השנים ידעת להיות א-פוליטי. איש מקצוע. עבדת עם כל ראשי הממשלה מימין ומשמאל. מה נהיה?".
ובשביל לענות – ובעיקר לעצמי – אני מפנה למגילת אסתר. כשאסתר מנסה לברוח מן האחריות המוטלת עליה לדאוג לעתיד עמה, שואל אותה מרדכי: "האם לעת כזאת הגעת למלכות". ובלשוננו: "כיצד את יכולה לפטור עצמך מאחריות בעודך מחזיקה בכל כך הרבה השפעה על המלך?" אז, נכון שלא הגעתי למלכות, אולם עכשיו כאשר ארצי משנה את פניה, ועם כל הניסיון המקצועי שצברתי במשך השנים – תם פרק הזמן שעמדתי מנגד. המשך »
יש יותר מסיבה אחת שבגללה אני תומך בשמאל הלאומי, ואני לא רוצה לסדר אותן על פי חשיבות, כי הן חשובות כולן.
אחת, אני ציוני. אני מאמין בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, ואני חושב שאין דבר כזה זכויות פרט בלי זכויות לעמים. לפיכך אני לאומי. קצתי בזה שאנשי שמאל בארץ יכולים להוציא את המילה "לאומי" מפיהם רק עם פלייר של רופא שיניים. היא יוצאת לי בקלות, ואני לא חושד בה שהיא תהפוך אצלי ל"לאומנות". אני מכיר בזכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית לאומית בגלל שאני ציוני ולאומי ולא למרות שאני ציוני ולאומי.
שתיים, הסלידה של השמאל הישן מהלאומיות הובילה אותו למצב אבסורדי: המשך »
מאסתי בלהאשים אחרים / מאסתי לחכות שמשהו ישתנה בצד השני. מאסתי להגיב לכל יוזמה במקום להיות זו שיוזמת, מניעה ומובילה… וזה העיקרון הראשון של השמאל הלאומי – ליזום ולא להיגרר
ונסה סיימן, רכזת אזור מרכז של השמאל הלאומי
שמי ונסה דבורה סיימן ואני ישראלית. אמנם לא צברית מקורית, כמו רבים מאזרחי המדינה. נולדתי וגדלתי בצרפת בין המון אנשים מדתות, תרבויות והשקפות מגוונות, שם נהניתי מסובלנות במקביל לחוויה של "להיות שונה" כיהודיה. נולדתי להוויה המחזקת את המימד הקהילתי/חברתי של דתנו המופלאה ומעלימה את השימוש לרעה שניתן לעתים לעשות בעובדת היותנו יראי שמיים. לכן – כל חיי יהדותי היוותה מקור לגאווה.
עלייתי לארץ זעזעה את אבן ייסוד יזו. פתאום נוכחתי שהעם היהודי הנבחר מתנהג ככל עם: פוגע, במתכוון או שלא במתכוון, באחר, יש בתוך "היהודים" גם אנשים מוטי מטרות, המשך »
אני קובי ביירליין, בן 27 נשוי למיכל ואבא לליאם בן השנה. בעיני אלדד יניב הוא סמל ליושר ונקיון כפיים.היה לי חשוב לכתוב למה גם אני בשמאל הלאומי. אני רואה בזה שליחות אמיתית בעיקר בשביל עתיד טוב יותר לבן שלי.
אני גר בישוב אורנית (ישוב שעל קו התפר), נולדתי בבית ימני לכל דבר, אבא אפילו פעיל מרכזי בליכוד. מגיל 0 הושרש בי המונח "ארץ ישראל השלמה", גדלתי בתקופת האינתיפדה הראשונה והשלכותיה, תקופת הפיגועים האכזריים בארץ, אלימות הייתה חלק בלתי נפרד מהחיים במדינה ואנחנו "השלמנו" עם החיים האלה. המשך »
גם מי שמסכים עם הרעיונות של השמאל הלאומי ופוגש את פעיליו בחוגי הבית, מיד מעלה את השאלות –מה חדש? למה דווקא אתם? למה נראה לכם שאתם תצליחו במקום בו תנועות רבות נכשלו? או בקיצור, למה מה, למה מי, למה איך? אז הנה התשובה שלי.
למה מה?
האידיאולוגיה של השמאל הלאומי אינה חדשה, אבל לא פלצנית. אידיאולוגיה מידתית, אבל לא בינונית. לא קיצונית, אבל לא עמומה. זו אידיאולוגיה נחרצת בעלת מסרים ברורים, ומציירת קו ברור שאפשר להתייצב מאחוריו או מלפניו, אבל אי אפשר לטעות או לתהות מה דעת השמאל הלאומי ביחס לבעיות היסוד של המדינה: חלוקת הארץ, צמצום פערים בחברה, וחזון של חברת מופת. ברור לי עם מה אני מזדהה כשאני בשמאל הלאומי. המשך »
מטקבקים אחרונים