שמאל לאומי הוא לאומי, שמאל לאומי זו ההבנה שללאום, חברה, ולאדם יהיה טוב יותר רק אם תתגלה סולידריות ושיתוף פעולה בין אומות חברות ואנשים השונים מאתנו אך הרוצים גם כן בטוב שלהם. שמאל היא נטית הלב הנכונה לעתיד טוב יותר וחיים יפים יותר.
אני יודע שזה נשמע נדוש, אפילו מאד נדוש, אבל איני מוצא קשר אחר ביני לבין "השמאל הלאומי". אני קומוניסט בנשמתי (אוטופי לא פוליטי), אני קוסמו פוליטי אדוק, תומך עקרונית ברעיון של אזרח העולם, אני בעד סגירת הבורסה והלאמת החברות הגדולות, אני מאמין שהפתרון לסכסוך הישראלי – פלסטיני הוא בנסיגה לקווי תוכנית החלוקה כ"ט בנובמבר 1947 עם תיקונים מסויימים, וירושלים בריבונות האיחוד האירופי. בקיצור, יש שיאמרו שאני שמאלה אפילו מחד"ש.
התשובה היא ; א ה ב ה ,
רובם הגדול של ארגוני השמאל בישראל שכחו למה הם נלחמים, הם זוכרים טוב את האסטרטגיה והטקטיקה, מכירים מצוין את דרכם, אבל הם שוכחים למה, למה הם עושים את זה, הם כמו ילדים שרבים בכל גופם ונשמתם, אבל לא זוכרים על מה, שמעתי פעם משפט מזעזע בשם אחד מבכירי אנשי השמאל בארץ, "לא הייתי נוסע מאתיים מטר בשביל להציל מתנחל", אינני יודע אם זה נכון, מסתבר שלא, אבל זה מראה את הכיוון והלך הרוח בציבור שלנו.
הי, אני נדב חכם, עוד מעט סוגר את שנתי ה-15, גר באפרת. כן, ההתנחלות שבגוש עציון. דתי, חניך בבני עקיבא. אה, ושמאלני. כן, ראיתם טוב.
איך? אתה גם דתי וגם שמאלני? – זו תגובה מאוד אופינית. הן לאנשי אפרת, והן לאנשי השמאל הלאומי. רק מה, באפרת יש עוד סגנון של תגובות: לך לעזאזל, יא ערבי, כלב, גוי, אוהד הפועל וההמשך ידוע, ועוד כינוי חיבה נחמדים נוספים. אני לא צריך לספר לכם, אתם בטח מכירים את זה, כי זה לא רק באפרת. אליהם אני לא מרגיש צורך להתייחס.
אבל – לאלה מהשאלה הראשונה אני רוצה לענות. כן, אני דתי ושמאלני. יש חיה כזאת. האם אני מרגיש איזשהי בעיתיות בזה? כן, ללא ספק. יש הרבה בעיות ויחס מאוד מורכב עם החברה הדתית והדת. הכיפה שעל ראשי מייצגת כרגע לפחות, יותר את החברה שבה אני חי ופחות את דעותי האישיות. אבל זה לא מה שחשוב-בנושא הזה יש לי בעיה גם עם תושבי אפרת וגם עם אנשי השמאל הלאומי.
המשך »
זו הייתה השאלה הראשונה שלי כשסיימתי לקרוא את "הספר הכחול". איך אני, מלש"בית נלהבת, מי שמגיל צעיר התרגשה כל פעם ששרנו את ההמנון- יכולה להיות שמאלנית?
המחשבות האלו, הן מחשבות כמעט אוטומטיות. לי אישית, פשוט לא משנה איך אני מוגדרת. אני מסכימה עם רוב מה שכתוב בספר הזה, והספר הזה נכתב על ידי "השמאל הלאומי".
המשך »
שלום לכם.
אני אולי רק בן 16 אבל כמו שאומרים" זה לא הגיל – זה התרגיל. אני לא יודע איך קוראים לדעה שלי אבל תמיד שמתי לב שיש לי דעה שונה מכולם, ישראל לדעתי היא לא מדינה דמקוטרית – דמקוטריה הוא לא מה שמתאים למדינה שלנו.
אולי אנחנו כן בוחרים פעם ב-4 שנים אך אנחנו לא משתתפים יותר מזה, האלכוסיה צריכה גם להשתתף בהצעות – כמו לדוגמא, כשהעיפו את העובדים זרים: לדעתי היה צריך להיות הצבעה .
אני חושב שהערבים צריכים לחיות איתנו בשלום, זה נשמע די טיפשי שבגלל שהם דת שונה מאיתנו אנחנו צריכים להתייחס אליהם שונה והם אלינו בגלל שאנחנו דת אחרת מהם, ראבק – אולי אנחנו לא אחים אבל אנחנו בני דודים!
המשך »
מניאק, אפס, עוכר ישראל, בוגד, אוהב ערבים, לך לעזה, קומניסט, אוהד הפועל, מוסר שטחים בשקל, בן זונה, הומו, מזדיין, קוקסינל, אין לך זכות קיום, הזוי, נאיבי, מנותק,משתמט, גדעון לוי, חנין זועבי, אחמד טיבי, בוגד כבר אמרנו?
זהו? סיימתם? יופי. אז כן, אני שמאלני. לא לא, אל תתחילו שוב, הספיקה לי הפעם הקודמת. כן בטח, אני רואה שאתם כועסים, בטח בטח, זה מעצבן לראות שעוד נשארו שמאלנים מעצבנים, אבל שניה, תנו לי להסביר.
בדיוק, תתיישבו, כוס מים לא תזיק, תירגעו, שניה, בואו נדבר. אז למה אני שמאלני? קודם כל, אני חושב שככה גדלתי, בערוגות השמאל. קיבוץ, הורים מצביעים עבודה, תנועת נוער. לא, לא, ממש לא שטיפת מוח, בחרתי בזה. בכיתה שלי, יש 3 אנשים שמוכנים להגיד על עצמם שמאלנים, ועוד שניים שלושה שמאל – השמאל זה בחירה לגמרי שלי. האמת היא שאני חושב על זה, אולי אבא שלי בכלל ימני. האמת היא, שגם לי לקח זמן להגדיר את עצמי כשמאלני. בהתחלה מין שמאל-מרכז מתנצל, אחרי זה שמאל, והסבר מה זה, והיום שמאל, פשוט ככה, בלי הצדקות והסברים.
המשך »
מספיק פעמים השאלה הזאת עולה היום. השאלה שלי היא למה בעצם לא לתמוך בשמאל הלאומי?
למה לא לתמוך בתנועה שסוף סוף מעלה את כל הנושאים שאנחנו נהנים להתעלם מהם? שאומרת בגלוי, כתנועה, את דעתה ואת האמת על ה"מנהיגים" של היום, ובעיקר מפגישה אותנו עם האמת הכי מפחידה שכולנו מנסים להימנע ממנה: אין לנו מנהיג.
לא בישראל, לא היום.
מה שיש לנו זו הממשלה הכי ימנית שהייתה בישראל, ממשלה חלשה ומקרטעת שנוגדת את עצמה ומלאה בסכסוכים פנימיים.
ספק אם הם מצליחים להחליט מה להזמין לצהריים. לנהל מדינה הם בטח לא מצליחים. ראש הממשלה מבטיח הבטחות סרק לכל הכיוונים כדי לשמור על התואר, ובינתיים העם מתמלא בשנאה.
המשך »
אני מודה.
אני ממש ממש מתחיל לפחד.
אני שגדלתי והתחנכתי על אהבת הארץ.
וכן אני יודע, אם אתם מאמינים למה שמספרים לכם על שמאלנים משהו פה לא מסתדר.
נולדתי בתל אביב, לשני הורים שמאלנים חילוניים. ובכל זאת, גדלתי על ערכים שנשכחו במדינה שלנו. על אהבת הארץ הקטנה והמיוחדת שלנו על שלל שביליה. על חשיבותו של השירות בצה"ל, אפילו כשלא מסכימים עם כל מה שהוא נשלח לעשות. על חשיבותה של יושרה והגינות, בזמן שאחרים חושבים ש"לא תגנב" זה רק עניין של ממי ומתי ואיך.
התחנכתי על ציונות, גם כשלא קראנו לה ככה. היו לי סבים וסבתא שסיפוריהם הספיקו כדי ללמוד את כל ההיסטוריה של תקומת ישראל מכל זוית אפשרית – מההתיישבות היהודית של המאה ה-19, דרך ספינות המעפילים והזוועות של אירופה ועד בתי הספר החקלאיים ומלחמות ישראל.
אולי זה מה שאיבדנו במדינה הזאת, שכחנו כמה קשה הדורות שקדמו לנו עבדו ולחמו כדי שלילדים שלהם יהיה איפה לגדול בשקט.
המשך »
למה אני כותב בגוף ראשון, על המטרות שלי, בבלוג שעוסק בענייני המדינה והחברה? כי לא ניתן להפריד בין האישי והכללי. ישנם אנשים רבים שמעדיפים להשאיר את ענייני הכלל בידיים של אחרים, אם בגלל אדישות, או ייאוש, או תפיסת עולם אינדיבידואליסטית, או חוסר זמן, וכו’. אך בסופו של דבר, אם אדם אינו מוכן להיות מעורב בהליכים של קבלת החלטות הנוגעות לכלל, בל יתפלא אם מחליטים במקומו, והוא מאוכזב מהתוצאות.
ולמה אני חושב שהרעיונות של השמאל הלאומי יביאו את ישראל להיות מדינה בטוחה ומשגשגת, שמתקיים בה צדק חברתי?
כי השמאל הלאומי נלחם כדי שיהיה לנו צבא ומערכת שירות לאומי חזקים ושיוויוניים, שבהם כולם נושאים בנטל, ואף אחד לא משתמט – לא נער חרדי ולא דוגמנית צמרת.
המשך »
אני כאן כי אני מאמין שהשמאל הלאומי זאת תנועה שקמה כדי לתת אלטרנטיבה אמיתית למי שמאמין בציונות, ובצורך ללכת בחזרה לערכי הסוציאליזם והצדק החברתי. היא לא קמה כתנועה זמנית ויעדה הסופי הוא להיות מפלגת השלטון אשר ככזאת תוכל לקדם את יעדיה החברתיים והמדיניים. זה יכול לקחת גם עשרות שנים ולכן ההצלחה תמדד בעשרות שנים.
הוכחת היציבות והכוח יבחנו לאורך זמן בעמידה איתנה מאחורי החלטות פופולריות יותר (הובלת עידוד הגיוס לצה"ל) וכאלו שפחות (אי לקיחת חלק בהפגנה פוסט ציונית) לדעתי האישית התקופה הקרובה צריכה להיות מאופיינת בריצה בכל הכוח לעבר הגשמת מטרות התנועה, זאת עם אמונה מלאה (!!) בצדקת הדרך, מבלי להסתכל אחורה ומבלי לתת דין וחשבון לכל המבקרים והמלעיזים מבית ומחוץ.
פגשתי כאן אנשים מצוינים, אידיאליסטים אמיתיים שעושים את ההבדל, אנשים שרצים למרחקים ארוכים. אני לא רואה סיבה לעצור. מכשולים זה מה שרואים כשמורידים את העיניים מהמטרה.
"כולנו בביבים , אך חלק מאתנו מסתכלים על הכוכבים." – אוסקר ווילד.לפני מספר שנים, כשהייתי בערך בן 20 , כששאלו אותי מה אני רוצה לעשות אחרי הצבא כשאהיה גדול, היתה לי תשובה אחת ויחידה – להיות ראש ממשלה. רציתי לשנות את העולם, או לפחות קודם את המדינה.
אחרי הצבא, אחרי הטיול הגדול, מתישהו במהלך הלימודים לתואר הראשון התשובה שלי לאותה שאלה השתנתה והפכה להיות – לשרוד את היום, לשרוד את השבוע. להספיק להגיש את שיעורי הבית, להיות מוכן למבחן ולהגיע לעבודה בזמן.
תמנע בן
תסכול. תסכול עמוק מציף אותי. אני אמנם יושבת במרכז שנקין על הפוך גדול וחזק, כמו שאני אוהבת, מזג האוויר הנפלא של אמצע נובמבר הישראלי כרגיל מדהים, ועדיין תחושת תסכול עוטפת אותי.
המדינה שלנו בצרות, אני חושבת. מרגישה כמו איזו הוגת דעות בפריז.
המשך »
אולי בגלל שאני עומדת להיות אמא בקרוב, אולי בגלל שכבר יותר מדי זמן אני מקטרת על המצב ומזדעזעת מהתחזקות האנטי דמוקרטיה במדינה, אולי בגלל שלאחרונה קראו לי יותר מדי "תל אביבית שמאלנית"…אני לא שונאת את "הימין". באמת. אני לגמרי יכולה להזדהות עם הקושי שבהושטת יד למי שלא נראה בדיוק אוהב. אבל אני חוששת יותר מהאופציה השנייה. אני מסתכלת על המדינה וחושבת שכבר יותר מדי זמן ויותר ויותר לאחרונה אנחנו מונעים מפחדים. מנהלים מדינה (אם אפשר לקרוא לזה כך) על בסיס הפחדים הכי עמוקים שלנו.
האיראנים עומדים לזרוק פצצת אטום. הערבים רק רוצים להרוג אותנו. הסודנים לוקחים לנו את הפרנסה… כולם לוקחים לנו ורעים אלינו ואנחנו רק רוצים לחיות פה בשקט.
רק שזה לא באמת נכון. אנחנו לא באמת הקורבן פה. כבר מזמן לא. וטיפוח תחושת הקורבנות רק מביאה לטיפוח של שנאה לאחר והצדקה של התלהמות כלפיו. ניהול מדינה מתוך פחד גם גורם לצמצום חופש הביטוי והדמוקרטיה. וזה הכי מפחיד אותי.
עוד מימי ילדותי אני זוכר את הבית שלי כשמאלני לתפארת. סבא סיפר לי סיפורים על ימיו כלוחם בפלמ"ח, הסבא האחר סיפר לי על כך שכל פעם ששמע או ראה את בן גוריון הוא מחא לו כפיים. פלג מאוד גדול מהמשפחה שלי הצביע באופן מסורתי למפא"י וכך נהג גם אבי. מאז ומתמיד גדלתי על תפיסת השמאל הציוני. ובמו עיניי, עיניו התמימות של ילד, ראיתי איך הוא מדרדר, ויותר חשוב – איך המדינה הזאת מדרדרת. ראיתי את התקווה מתמוגגת, את הסובלנות הולכת קפוט. אנשים שכחו מה זה להיות יהודים. החברה הדרדרה, האלימות בחברה גואה, ואוליגרכים, כוח, של-טון! הוא שם המשחק.
זה דווקא די מצחיק כשחושבים על זה. אני מסתכל על התחנות בחיים, חיים לא ארוכים אומנם, 24 שנים. צעיר מכדי להשפיע, מבוגר מכדי להיות נטול דעה, אבל עדיין, מצחיק…
אקח את עצמי לשלהי התיכון, המנוי ליציע המזרחי של טדי שולם בזיעת אפי – הכנת פיצות היא מזמן דבר לא פשוט להרוויח את לחמך. בכל מקרה, כל שבוע מגרש אחר, באר שבע, חיפה, מלחה היא כבר מזמן בית, "מוות לערבים" הוא שם הקוד – קיצוניות היא שם המשחק.
להגיד שהייתי ימני קיצוני יעשה עוול לימניות. רציתי להרוג את כל מה שמפריע לאידיליה היהודית שלי, הרגשתי שכל פתרון אחר הוא התייפייפות, ושלהחזיר שטחים היא לא אופציה. בסוף כל שבוע היה זה המקום, הזמן והפורום להיות קיצוני, מה שיותר קיצוני יותר טוב, אם תצליח להתבטא עם מילים גבוהות תהיה אפילו בולט, תוסיף לזה קמצוץ כריזמה, מי יודע – אולי תהיה מנהיג.
בגיל 17 הקמנו, כמה חבר’ה, את חוג האוהדים הראשון ביציע המזרחי של טדי – חצי שנה אחרי זה, קיבלתי טלפון – "אם תגיע למשחקים בטדי נדקור אותך – אתה הורס את הקהל עם הגישה התל אביבית שלך…" – לא היה צריך יותר מזה כדי לקנות את חבילת הספורט ולראות בית"ר מהבית.
השמאל המתון והימין המתון כבר כמעט אינם קיימים בשיח הציבורי וגם אם קיימים, הם כמעט ואינם נשמעים, או כפי שכותבים שמואל הספרי ואלדד יניב במניפסט השמאל הלאומי:
על השמאל הישראלי (או הסמול בשפת הטוקבקיסטים מהימין): "הסמול הוא אות קין, גנאי למשת“פ, אוהב ערבים, שונא ישראל, עוכר ישראל, לא פטריוט. הסמולני אוכל חזיר ביום כיפור, זולל שרימפס ביום חול, שותה אספרסו מתי שאפשר, אומו, קאפו, פלצן, ומה לא…איך קרה שהיום כל מה שנשאר מהשמאל הציוני הוא קומץ
אנרכיסטים שמטריד את משמר הגבול כל יום שישי ליד גדר ההפרדה או במחסומים – ונשים בשחור?"
אני בטוח שחלקכם, כמוני, כבר איבדתם את התקווה לפוליטיקה טהורה שכזו. חושבים שבמדינת ישראל של 2010, זה כבר לא אפשרי. כבר כמעט ואיבדנו תקווה שיום יבוא ויקום המנהיג שלא יעניין אותו כמה הוא ירוויח בסוף החודש, או איך אפשר לשדרג את תנאי הח"כים, אלא איך ליצור חברה מוסרית והוגנת יותר, איך לשפר את תנאי האזרחים. שיעשה דברים למען טובת הכלל, שיעמוד מאחורי עקרונותיו.
את החלום הזה – אפשר להפוך למציאות! המשך »
בתוך כל העדר הטיפשי הזה של ההאשמות יש גם אשמה מאוד גדולה למדינה. הרבה שנים שכל שר חינוך בין אם הוא מהעבודה, ליכוד או קדימה מנסים לשים את חותמם על ידי תוכנית "מהפכנית". וכרגיל אחרי שנתיים שוב בחירות ושוב השר הולך ושר נוסף מנסה לעשות משהו מהפכני. בעצם אנחנו תקועים בתוך מחזור בלתי נגמר של כאילו תוכניות עם כאילו שינוי. המשך »
יש אנשים שלא כל כך יאהבו את מה שאני הולך לכתוב פה, לאנשים האלה אני יכול רק להגיד לחשוב טוב על הדברים, ובעיקר לחשוב אם הם באמת שמאלנים ובאמת ציוניים. בכל אופן הדברים הם כמובן דעתי האישית בלבד.מאז שחר דרכה התנועה הציונית, בדגש על הקצוות השמאליים שלה, נטתה להתעלם מהערבים בארץ ישראל. לא מתוך כוונת זדון או מתוך רצון להדיר – אלא רק בגלל שהציונות הייתה תנועה שמאד עסוקה בעצמה ופחות קשובה לאחר. בתקופות מאוחרות יותר נכנסו שיקולי ביטחון, פטרנליזם חברתי ופוליטיקה קטנה למשוואה, ובעצם הערבים בישראל מודרו כמעט לחלוטין מהמפעל הציוני, וחלקם החל גם במידה גוברת והולכת להדיר את עצמם ממנו.
שלא תשלו את עצמכם. אם ערביי ישראל היו רוצים – מחר המדינה הזאת הייתה יכולה לעצור מלכת. מי בונה את הכבישים? מי מאייש את משרות השירות בבתי החולים? מי מגנן, מנקה, נוהג, מבשל, משפץ ומתקין? ערבים – ולא רק – גם רופאים ועורכי דין ותעשיינים וחקלאים, בעצם בכל שדרות החברה שלנו נמצא אותם, ובהרבה שדרות הם בכלל הרוב המוחלט. המשך »
במזל טוב ולאחר שבועות של נסיון הצלחתי לקרוא את הספרון הכחול. למעשה זוהי פעם ראשונה שאני רואה משהו שדומה לתפיסת העולם שלי.האם ייתכן שסוף סוף אפשר לחזור לדבר על אידיאלים של מדינה בלי להתבייש? האם יכול להיות שיש עוד אנשים שמאמינים שכולם צריכים לתרום ושחשוב יותר להשקיע בעתיד אמיתי שכולל עוד כמה מדינות מסביב? שייתכן שיש מקומות יותר נכונים להשקיע את הכסף שמחולט מאיתנו כל חודש עבור מיסי מדינה וחוזר לא אלינו? המשך »
מטקבקים אחרונים